רקע לסיור בשכונת ליפתא
ליפתא הוא הכפר באזור ירושלים, בו נותרו הכי הרבה שרידים של בתי האוכלוסייה הערבית מלפני 48.
בתקופה שלפני 48
במהלך התקופה העות'מאנית, ליפתא הייתה ברובה כפר חקלאי. התושבים גידלו זיתים, תאנים ורימונים, וגם עסקו ברעיית כבשים ועזים. בסוף המאה ה-19, ליפתא תוארה ככפר עם בתי אבן צנועים ואוכלוסיה מוסלמית ברובה. בכפר היו מסגד, בית הארחה ומספר מעיינות שסיפקו מים לתושביה.
במאורעות תרפ"ט (1929) תושבים ערבים מהכפר השתתפו במעשי השוד ובתקיפת השכונות היהודיות הסמוכות. ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, התנפלו תושבים מהכפר על השכונות רוממה, נחלת ציון ושערי צדק -הם ירו עליהם וזרקו עליהם אבנים. הממשלה הבריטית חימשה פקידים אזרחיים בנשק וכן הגיעו מספר צעירים יהודים להגנת השכונות המותקפות. כמו כן, תושבים מהכפר תקפו יחד עם תושבים מבית חנינא את שכונת סנהדריה, שהיתה אז השכונה הצפונית בירושלים, והמפתח לשכונות רבות אחרות כמו שכונת הבוכרים ומאה שערים. קרבות ירי על השכונה התקיימו במשך מספר ימים, שבסופם נהדפו התוקפים ורבים מהם נהרגו.
במפקד אוכלוסין שנערך ב-1945 אוכלוסיית ליפתא מנתה 2250 איש מתוכם – 2,230 מוסלמים ו-20 נוצרים וכן ושטח הכפר היה 8,743 דונם.
הכפר ליפתא והשכונות הערביות הסמוכות היו הראשונות שהחלו להתרוקן עם פרוץ מלחמת העצמאות. ב־4 דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים ובכפר הוצבו אנשי הנג'אדה (ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי שפעל בארץ ישראל מתום מלחמת העולם השנייה ונוסד כמענה להגנה – הארגון הפך לכח לוחם בראשית מלחמת העצמאות). הכפר שימש כבסיס לצליפות לעבר השכונות היהודיות הסמוכות: קריית משה, גבעת שאול ורוממה.
בסוף דצמבר 1947 הרגו אנשי ההגנה בעל תחנת דלק ערבי בשכונת רוממה שנחשד כי מסר ידיעות ללוחמים הערבים על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב. למחרת זרקו אנשי קאלוניה, כפרו של בעל תחנת הדלק, רימון לעבר אוטובוס יהודי. משלב זה החל גל של התנגשויות אלימות בין היהודים לערבים באזור, שכלל צליפות הדדיות ותקיפות של השכונות הערביות שבוצעו על ידי אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י.
פרשת/טבח ליפתא:
עפ"י הנרטיב הערבי של ניצולי האירוע, ב-28 בדצמבר 1947 התרחש בכפר "טבח ליפתא", כאשר האצ"ל והלח"י תקפו עם ירי רובים ורימונים את בית הקפה של סלאח עיסא. כמו כן, כדי לגרום לתושבי הכפר להתפנות, נשרף ביתו של המוכתר, ו-20 מבנים פוצצו כאשר על הכפר הוטל מצור. בפעולות אלו נהרגו 7 מתושבי ליפתא.
ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל עארף כותב כי: "ב-28 בדצמבר התקיפו יהודים ביריות את אחד מבתי הקפה של ליפתא, וכתוצאה מכך נרצחו ששה אזרחים ונפצעו שבעה." העיתון ניו יורק טיימס דיווח כי: "נהרגו חמישה ערבים ע"י יהודים מכנופיית שטרן (לח"י). הם עצרו את האוטובוס שבו נסעו, ליד בית הקפה בליפתא והמטירו אש מקלעים ורימוני יד לעבר היושבים בו".
עארף אל עארף מספר גם, כי רב תושבי ליפתא עזבו את הכפר מיד לאחר ההתקפה על בית הקפה. עד מהרה חזרו התקפות דומות על הנשארים בכפר. אנשי ההגנה, האצ"ל ווהלח"י תקפו שוב ושוב את שכונת ליפתא. אנשי "ההגנה" פוצצו את ביתו של מוח'תאר שכונת שייח' בדר ב-11 בינואר 1948, הרסו עשרים בתים בפעולה שביצעו כעבור יומיים בשייח' בדר וחיבלו ברוב הבתים במזרח ליפתא.
ההיסטוריון בני מוריס טוען כי מטרתם העיקרית של פעולות והריסות אלו הייתה גירוש התושבים. הרחבה לציטוטים בקישור זה
בפברואר 1948 כבר פונו כל תושבי הכפר.
לפי תושב ליפתא, שהתראיין ב-2021, מספר צאצאי אוכלוסיית הפליטים המקורית מהכפר עומד כיום על כ-40,000 איש, והם פזורים על פני מזרח ירושלים, הגדה המערבית, ירדן והפזורה הפלסטינית ברחבי העולם.
אחרי כיבוש ליפתא בשנת 1948, הקימה מדינת ישראל על אדמות הכפר שני ישובים בשטח שבין ליפתא לדיר יאסין. כמו כן הוקם אזור תעשייה בשטח שבין תחנת מגן דוד אדום וגן החיות לשעבר ומפעלי תנובה עד לשכונת "רמת אשכול" היום.
אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפקיעה 3245 דונמים, שכמחציתם שייכים לאדמות ליפתא שהשתרעו, ממזרח לקו הפסקת האש של 1948 ועד שועפאט ועיסאויה, האוניברסיטה העברית וואדי ג'וז.
השכונות שהוקמו על אדמות אלה אחרי 1967 הן: רמות, רמת אשכול, מעלות דפנה הגבעה צרפתית, גבעת המבתר, ותחנת המשטרה בשיח ג'ראח (המטה הארצי). הפקעת אדמות ליפתא נמשכה עד 1987.
לאחר קום המדינה
לאחר קום המדינה הסוכנות היהודית התחילה ליישב בכפר עולים מתימן וכורדיסטאן אך הכפר לא עבר פיתוח ולא היו בו שירותים בסיסיים – המקום לא היה מחובר למערכת של מים, חשמל, וסניטציה. בנוסף לכך, גם הגישה אל הכפר הייתה קשה, כיוון שהכביש היורד אל הכפר לא היה סלול ותחבורה ציבורית הגיעה רק אל הרחובות הראשיים במעלה הכניסה לעיר. מכולת לא הייתה במקום ובתחילה גם לא מרפאה, או טיפת חלב לתינוקות.
כתוצאה מהביקורת על תנאי הדיור והתשתית הירודים, בין השנים 1971–1969 פונו כל תושבי הכפר (כ-285 משפחות) תמורת פיצוי ודיור חלופי בירושלים. להרחבה בקישור זה
על המאבק הנוכחי לבנייה בליפתא:
ב-2007 שכרה רמ"י את שירותי משרדי האדריכלים קרטס־גרואג ושלמה אהרונסון, שהציעו תוספת של 212 דירות בשילוב מסחר, מלונאות ומוסדות וכן פיתוח מערך חדש של כבישים ודרכים. התוכנית אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ב־2006. בשנים שחלפו מאז מנסה רמ"י לשווק את המגרשים בליפתא, אך מסיבות כאלה ואחרות, נסוגה.
על רקע המכרז לשיווק הקרקעות, ב־2010 קמה קבוצה שכינתה את עצמה "הקואליציה להצלת ליפתא" והיתה מורכבת מפלסטינים, צאצאי יושבי ליפתא, ישראלים ערבים וגם יהודים. חברי הקואליציה הגישו בשנת 2011 עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו לבטל את המכרז "עד לאחר שיושלם הליך של תכנון כולל של אזור הכפר שיכלול תכנון לשימור של האתר לפי אמות מידה מקצועיות ותוך שיתוף הציבור בעל העניין". פסק הדין של השופט ד"ר יגאל מרזל מ־2012 קבע שהמכרז של רמ"י יבוטל, בין היתר משום הגישה לסוגיית השימור.
בעקבות כך ברמ"י ביצעו סקר של רשות העתיקות ומסרו כי – "מטרת התוכנית, המגובה בסקר ארכיאולוגי, היא לשלב בנייה מוגבלת ומתחשבת, תוך שיקום בתי הכפר, המעיין והטראסות. יש להבין כי זה שטח מאתגר בשורה של משתנים ובראשם הטופוגרפיה, מבנים לשימור ויצירת תשתיות שיאפשרו לקיים מרקם חיים. לכן כמות יחידות הדיור שניתן לבנות שם מוגבלת ומצד שני עלויות הפיתוח והשיקום גבוהות. הכוונה היא לבנות בנייה רוויה של מגורים, כולל מלונאות ומסחר".
בעקבות כך משה ליאון ראש העיר מתנגד לתכנית הבנייה של רמ"י ומסביר – "אני לא בטוח בכלל שיגורו שם אנשים. לדעתי אלה יהיו עוד דירות רפאים. את זה אני לא רוצה. שיקום האתר הזה הוא בעיה של ממשלת ישראל. מה שצריך לעשות זה לטפח את המקום על ידי המדינה, ולא על ידי יזמים מסחריים".
"ליפתא מסמל עבור רבים מתושבי ירושלים ומדינת ישראל בכלל את מלחמת העצמאות ופתיחת הדרך לירושלים. זו פנינה ארכיאולוגית ונופית אהובה על תושבי העיר, וברור שהדבר האחרון שצריך לעשות זה לבנות שם בתי דירות. צריך להפוך אותה לאתר תיירותי לכולם". להרחבה בקישור זה
