איציק קרסיק, 17 למרץ, 2018
אני רוצה לספר סיפור שקרה לי, ובו הבנתי עד כמה הפעילות של הקבוצה חשובה, ומה זה בכלל חיים משותפים – פתאום המושג הזה קיבל צורה מוחשית יותר. הייתי אומר שזה היה רגע המפנה עבורי בקבוצת הריצה.
בתמונה: איציק קרסיק ומוחמד ג'אבר מיד רגע לפני הזינוק למרוץ בברלין – אוגוסט 2015
בסוף השנה הראשונה שלי כמתאמן, נסענו לברלין לייצג את קבוצת הריצה במרוץ העיר הבינלאומי. לפני הנסיעה הזהירו אותנו לא מעט מפני אנשים שעלולים לסכן או לתקוף אותנו. במהלך ההמתנה בשדה התעופה פתאום פנתה אליי אישה זרה ושאלה מי אנחנו.
סיפרתי לה קצת בחשש על הפעילות היהודית-ערבית שלנו, על מה שאנחנו עושים, על המטרה והסיבה שבגללה אני בקבוצה, והיא מאוד התרגשה ואמרה לי “אם היו אומרים לי לנחש מי מכם יהודי ומי ערבי – בחיים לא הייתי מצליחה מרוב שאתם ביחד”.
וזה בדיוק מה שאנחנו כארגון מנסים להשיג. אנחנו לא פוליטיים, אני לא שואף להביא את השלום, אבל אני יודע שכולנו פה רוצים להגיע למציאות שבה אנחנו חיים ביחד ופשוט… מסתדרים.
"לא צריך לדבר על קבלת השונה אלא פשוט לתת לבני נוער למצוא את התחביבים שלהם וזה כבר יגיע"
בשנה לאחר מכן כבר התחלתי לרכז את קבוצת הנוער ולעשות פרויקטים נוספים בעמותה. נורא מרגש אותי לראות כל פעם מחדש את השינוי שהנערים עוברים כמתאמנים. אני יכול לדוגמא לספר על פיליפ, עולה חדש מברית המועצות, שהגיע אלינו בשנה הראשונה שבה ריכזתי את הקבוצה. הוא לא השתלב עם המתאמנים הערבים ולא עם היהודים בגלל קשיי השפה.
עם זאת כעבור כמה חודשים הוא מצא את עצמו מתחבר יותר דווקא לבני הנוער הערבים בקבוצה שמגיעים ממזרח ירושלים. זה בזכות אימוני הריצה והתחביבים המשותפים שלהם, שהיו כדורגל ומכוניות יוקרה.
בתמונה: פיליפ וסאמאחא
או כמו שהוא סיפר לי: “כשנסענו ללונדון לייצג את הקבוצה במרתון כבר ממש הרגשתי שהם החברים הכי טובים שלי, כאילו שאני מכיר אותם שנים. ישנו ביחד באותו חדר וכשהיה לנו זמן חופשי ידעתי שאני הולך לבלות איתם. הלכנו למוזיאון הפרארי שהיה שמה, אכלנו בקלוואה ברובע הערבי בעיר וכמובן רצנו ביחד את ה-10.5 ק”מ.
תוך שנה שיפרתי את הריצה שלי מזה שלא הצלחתי להשלים סיבוב, עד ל-10.5 ק”מ שלמים שרצתי בפחות משעה.
זאת היתה חוויה שאני אזכור לכל החיים, ועד היום אני שומר על קשר עם החברים האלה למרות שכולנו כבר סיימנו תיכון ועברנו לאוניברסיטה או לצבא".
בשנה הראשונה תקשרנו בעיקר דרך תנועות ידיים, גם כשיצאנו לבלות בברלין
”אני יכול לספר גם על וואליד, חבר מאוד טוב שלי עד היום, שכשהוא הגיע לקבוצה הוא בקושי ידע 3 מילים בעברית. למרות זאת התחברנו ישר על ההתחלה, ובשנה הראשונה תקשרנו בעיקר דרך תנועות ידיים, גם כשיצאנו לבלות בברלין.
בשנה השנייה, כשכבר התחלתי לרכז את הקבוצה הוא התחיל לאט לאט להעשיר את אוצר המילים שלו להשקיע יותר ויותר בלימודים. כל מילה שהוא רצה לומר הוא היה שואל אותי תוך כדי הריצה איך אומרים אותה בעברית.
היום הוא דובר עברית שוטפת כמעט לחלוטין, ואני מאוד שמח שההשתתפות בקבוצה בשלושת השנים האחרונות נתנה לו את המוטיבציה לכך.
המוטיבציה של וואליד ללימוד עברית חיזקה לי את המוטיבציה לקחת קורס לימוד ערבית מדוברת (ולא ערבית ספרותית שלא תשמש אותי כמו שמלמדים בבית הספר). עדיין לא הגעתי לרמה של וואליד בעברית אבל אני בהחלט משתפר 🙂
כל מקרה כזה מרגש אותי מאוד – כי זה מה שאנחנו מנסים להשיג פה. ליצור את האפשרות שבני נוער, יהודים ערבים, יצאו מהבועה החברתית שהמציאות הפוליטית סביבם יצרה להם, יכירו גם בני נוער שונים ובאמת יתחברו אליהם.
במרכז התמונה: איציק וואליד לפני מרתון ירושלים 2018
רוצים להכיר יותר את פעילות קבוצת הנוער? צפו בסרטון שבקישור זה
