רקע לסיור בשכונת בית צפאפא שבירושלים
בית צפאפא עד מלחמת העצמאות
בשנות ה-60 של המאה ה-19 כלל הכפר כ-30 בתים ותושבי הכפר אחזו בבעלות על אדמות עמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים.
בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר אדמות בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום התיישבות שנודעה לימים בשם המושבה הגרמנית, ובהמשך נמכרו אדמות נוספות ככל שהתפשטה ההתיישבות בירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה.
הקמת שכונת קטמון קירבה את גבול ירושלים אל הכפר, אך עד סוף תקופת המנדט הבריטי היה עדיין הכפר מנותק מן העיר ולא היווה חלק ממנה. בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים.
במאורעות תרפ"ט תקפו ערבים מבית צפאפא את שכונת מקור חיים הנמצאת מצפון לה, כאשר לאחר המאורעות הוגשו תלונות הדדיות למשטרת המנדט וזו עצרה חלק מתושבי מקור חיים בטענה כי הם אחראים למותו של ערבי שגר במקור חיים. במקביל פתחה משטרת המנדט בהליכים נגד חלק מתושבי בית צפאפא.
כשנה לאחר מאורעות 1929 נעשו מאמצים לשיפור היחסים בין מקור חיים לבית צפאפא ואף ונחתם הסכם "ברית שלום" בין מנהיגי שתיהן. הסכם זה ספג ביקורת רבה מהצד הערבי. למרות זאת, תעשיית חציבה התקיימה בבית צפאפא ויהודים וערבים עבדו בה יחדיו.
על פי מפקד האוכלוסין מ-1931 התגוררו אז בכפר 997 מוסלמים ו-24 נוצרים.
בתקופת המרד הערבי 1936-1939 (מאורעות תרפ"ו-תרצ"ט) לקחה בית צפאפא חלק במרד מיסים כחלק מהמאבק נגד השלטון הבריטי והעלייה היהודית. הכפר, כמו יישובים ערבים אחרים, סירב לשלם מיסים לשלטון הבריטי, במטרה לפגוע במנגנוני השלטון במסגרת המחאה. מרד המסים היה כלי התנגדות לא-אלים שנועד להפעיל לחץ על הבריטים לשנות את מדיניותם.
מלחמת העצמאות וחלוקת הכפר
במהלך מלחמת העצמאות בינואר 1948, בית צפאפא הייתה יעד להתקפות מצד כוחות "ההגנה" היות שראו בה ריכוז של לוחמים שהתכוונו לתקוף את שכונת מקור חיים וכן בשל מיקומה האסטרטגי בין ירושלים לחברון. הכפר, שהיה מאוכלס ברובו בתושבים ערבים, שימש כנקודת מעבר עבור לוחמים ערבים שפעלו נגד השיירות היהודיות והיישובים היהודיים.
לאחר נפילת קטמון הגיעו פליטים ערבים רבים לבית צפאפא. ב-15 ביולי 1948 כבשו יחידות של חטיבת עציוני חלק מבית צפאפא ורוב תושביו עזבו זמנית. כאשר החזית התקרבה לאזור שבין מקור חיים לבית צפאפא, חלק מתושבי הכפר נמלטו לעבר בית לחם מתוך חשש להמשך הקרבות. עם זאת, הכפר לא נפל בידי כוחות צה"ל, וכשהקרבות שככו והמצב התייצב, שבו התושבים שברחו חזרה לבתיהם.
לאחר סיום מלחמת העצמאות בשנת 1948, בית צפאפא נותרה בשליטה ירדנית, כאשר קטע ממסילת הרכבת שחצתה את הכפר נשאר בידי ירדן. בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו לאחר המלחמה, נקבע כי מסילת הרכבת תעבור לידי ישראל, על מנת לאפשר חידוש שירות הרכבות לירושלים. בכך עברה גם השליטה על חלקו הצפוני של הכפר לידי ישראל. בתמורה, ישראל העבירה לירדן את הכפר בית איכסא. כ-300 תושבים מהחלק הצפוני עברו דרומה, כדי לשמור על גישה לקרקעותיהם. כמו כן, לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית.
עד 1967 היה הכפר מחולק כאשר חלקו הדרומי שמנה כ-1500 משפחות נהפכו לאזרחי ירדן בעוד כ-500 איש מחלקו הצפוני נהפכו לאזרחי ישראל.
לחלוקת הכפר וכן להסכמי רודוס (הסכמי הפסקת האש במלחמת העצמאות) היו מספר השלכות:
א. משפחות שנשארו בצד הדרומי (בעיקר חקלאים) תחת שליטה ירדנית, איבדו גישה לרכוש ולקרקעות שנותרו בצד הצפוני, שעבר לשליטת ישראל. בתים, קרקעות ורכוש שנשארו ללא תושביהם המקוריים בצד הישראלי הוכרזו כ"נכסי נפקדים" בהתאם לחוק נכסי נפקדים משנת 1950.
ב. ניתוק קשרים מסחריים: ההפרדה יצרה חסימה של קשרים מסחריים בין החלקים השונים של הכפר ובין אזורים ירדניים וישראליים סמוכים. סחר במוצרים ושירותים הוגבל, והכפר הפסיד מקורות כלכליים חשובים.
ג. הגבלות תנועה: מעבר התושבים בין החלקים הדרומי והצפוני של הכפר היה מוגבל ביותר, מה שפגע בגישה לשווקים ולעבודה במקומות אחרים, דבר שהחמיר את המצב הכלכלי.
ד. ירידה בפיתוח תשתיות: בתקופת החלוקה, החלק הדרומי של בית צפאפא לא זכה לפיתוח משמעותי תחת השלטון הירדני, וכתוצאה מכך, הוזנחו תשתיות הכפר, מה שתרם לקיפאון כלכלי וחברתי.
ההשפעות הכלכליות הללו נמשכו עד מלחמת ששת הימים ב-1967, אז התאחדו חלקי הכפר תחת שליטה ישראלית. עם זאת, אך ההשלכות של אותה תקופה השפיעו שנים רבות לאחר מכן.
בנוסף, אזור בית צפאפא היה לאזור פופולרי להברחות ומעבר הגבול שנעשו בקפיצה מעל הגדר או זחילה מתחתיה.
החלק הישראלי של השכונה התפתח ועד 1967 אוכלוסייתו הוכפלה ונוצרו קשרים בין האוכלוסייה הערבית למוסדות ישראלים.
לאחר מלחמת ששת הימים:
לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר.
לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כל בית צפאפא הייתה נתונה לשליטה ישראלית, והגדר בין החלק המזרחי למערבי הוסרה. לתושבי הצד הישראלי היתה אזרחות ישראלית ואילו לתושבי הצד הדרומי ניתנו, כמו תושבי מזרח ירושלים, תעודות זהות וסטטוס תושבות ישראלית (תוך אפשרות לשמירה על האזרחות הירדנית שלהם).
עם התפשטות ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת בתוך המרקם העירוני של ירושלים ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים.
בית של תושבי בית צפאפא בשכונת קטמונים
הפקעת קרקעות הכפר לאורך השנים והמחלוקת סביבן
בעקבות מלחמת העצמאות – חלק מקרקעות תושבי בית צפאפא שנותרו בצפון השכונה הוכרזו כ"נכסי נפקדים" והועברו לניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
בגין דרום – חלק נוסף של קרקעות הכפר הופקע לצורך בניית כביש בגין דרום.
שכונת גילה – בתחילת שנות ה-70 הופקעו קרקעות לצורך הקמת שכונת גילה, מחלק מתושבי בית צפאפא. שכונת גילה החלה להיבנות בשנת 1971, בחלקה על אדמות שהיו בבעלות פרטית של תושבי בית צפאפא ושל תושבים פלסטינים נוספים מהאזור(בעיקר בית ג'אלא).
גבעת המטוס – הפקעת קרקעות לצורך גבעת המטוס החלה גם היא בשנות ה-90. תכניות הבנייה בגבעת המטוס נתקלו במכשולים פוליטיים ומשפטיים רבים, ובנייה נרחבת במקום החלה רק בעשור השני של המאה ה-21. המטרה המוצהרת בהקמת גבעת המטוס היתה חיזוק האחיזה הישראלית בירושלים ובניית דיור עבור אוכלוסיות האזור, אך עפ"י הנרטיב הפלסטיני הקמת השכונה היא נסיון לשבור רצף טריטוריאלי ערבי בין ירושלים הערבית לבין ערים פלסטיניות סמוכות.
חיבור כביש בגין דרום לכביש המנהרות – בתחילת 2013 החלה עיריית ירושלים בבניית המשך כביש בגין דרום, שיחצה את בית צפאפא. הסופר דוד גרוסמן כתב כי התוכנית אומצה ללא ביקורת ציבורית וכי היא תפגע באופי השכונה. התושבים טענו כי התוכנית אינה חוקית וכי הבנייה החלה ללא התראה מוקדמת.
נעמי צור, סגנית ראש עיריית ירושלים ומחזיקת תיק תכנון ערים בזמנו, ציינה כי התושבים "מנצלים את המצב הפוליטי כדי להפוך עניין מקומי לסיפור בינלאומי. כאשר תושבי בית הכרם ניהלו את מאבקם נגד בגין, התקשורת הבינלאומית לא התעניינה כי מדובר במאבק בין תושבים לעירייה, שמטרתו לקבל פיצויים ותשתיות טובות יותר." בקישור
ב-20 באפריל 2016 נחנך השלב השלישי של בניית הכביש תוך ביקורת רבה מצד תושבי בית צפאפא שהרגישו כי טענותיהם ובקושתיהם לא נענו ברובם – בקישור
