רצים ללא גבולות

רקע לסיור בשכונת קטמון וטלביה

תוכן עניינים:

  1. ההיסטוריה המקוצרת של טלביה וקטמון 
  2. על חיי היום יום בין התושבים היהודים והערבים של קטמון וטלביה
  3. תיאור קורותיהם של תושבים ערבים בקטמון במהלך מלחמת העצמאות ב-1948
  4. רקע פוליטי להגות ולפועלם של האישים שגרו בקטמון וטלביה ומשפיעים על המציאות שלנו עד היום

בית אמין ג'מאל בקטמון 

בית אמין ג'מאל בקטמון

ההיסטוריה המקוצרת של טלביה וקטמון 

טלביה:

הפיתוח בשכונה החל בתחילת שנות ה-20, כאשר סוחרים ערבים נוצרים מבית לחם, בית ג'אלה ורמאללה רכשו קרקע לבניית מגורים פרטיים. הקרקע לבניית השכונה נרכשה ישירות מהפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית או דרך קונסטנטין סלאמה, ערבי נוצרי שרכש מגרשים גדולים וחילק אותם.סלאמה, יליד ביירות, קנה את הקרקע בטלביה מתוך רעיון לבנות שכונה יוקרתית לנוצרים מזרח תיכוניים.

חוץ מוילה שבנה למשפחתו (והיום משמשת את הקונסוליה הבלגית בירושלים), בנה סלאמה שני בתי דירות בכיכר שנקראה על שמו וכן חילק ומכר את שאר המגרשים שקנה.

לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, תושבים ערבים רבים של טלביה, כולל סלאמה, איבדו את הזכות לנכסיהם עקב חוק נכסי הנפקדים של ישראל

סלאמה ביקש להחזיר את רכושו לפי סעיף שהבחין בין מי שעזב את שטח ישראל עקב מלחמת העצמאות, לבין מי שנעדר מסיבות אחרות, אך לאחר שהשתכנע שבג"ץ לא יפסוק לטובתו מחשש ליצירת תקדים הוא הסכים קיבל פיצוי סמלי של 700,000 דולר עבור כל נכסיו במיליוני דולרים הממוקמים בישראל. זהו אחד מהמקרים הבודדים בהם שולם פיצוי עבור רכוש שהיה בעלות ערבית לפני 1948 והוחל עליו חוק נכסי נפקדים. 

משפחת גלאד בשכונת טלביה 
משפחת גלאד בשכונת טלביה

קטמון לפני מלחמת העצמאות: 

בסוף המאה ה-19 נקלעה הכנסייה למשבר פיננסי שהחמיר במהלך מלחמת העולם הראשונה. לכן היא מכרה, זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, חלק מקרקעותיה מחוץ לעיר העתיקה, שנחשבו כ"פחות קדושים" כולל קטמון, שהייתה מפוצלת למגרשים למגורים באזור שהוגדר בזמנו ככפרי.

השכונה הוקמה בתחילת המאה ה-20, ברובה כשכונה נוצרית ערבית למעמד הגבוה, כאשר האדמות בקטמון, כמו בטלביה ובקעה הסמוכות, היו בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בירושלים. 

למרות המחירים הנמוכים, השכונה לא משכה קונים יהודים מכיוון שהאזור היה נוצרי לחלוטין, לצד המושבה היוונית, המושבה הגרמנית ובקעה.

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 תוכננו בקטמון כ-90 מגרשים חדשים ובנייתם החלה בעיקר לאחר 1924. רוב תושבי קטמון היו אנשי חינוך, מורים, אנשי עסקים, קבלנים, סוחרים ובעלי מקצוע אחרים מהמעמד הגבוה והבינוני. לצד בתים פרטיים נבנו בה בנייני דירות להשכרה.

השכונה התפתחה לשכונה משגשגת ובורגנית בעלת אופי אירופאי-קוסמופוליטי, תוך שמירה על התרבות המקומית. רוב הבנאים היו ערבים-נוצרים מהקהילה היוונית-אורתודוקסית, ובראשם עיסא מיכאל אל-טובה, אך ביניהם היו כמה קתולים לטיניים (חלקם ממוצא איטלקי) ופרוטסטנטים ארמנים.

תופעה שתרמה לאופי הקוסמופוליטי של השכונה הייתה, נישואי תערובת בין קהילות נוצריות שונות. הדירות הושכרו לערבים ולפקידים בריטים, קציני צבא ובני משפחותיהם, שהעדיפו לגור בשכונה נוצרית.

רוב ילדי השכונה נשלחו לבתי ספר איכותיים ויקרים, לרוב פרטיים, בהם הם למדו אנגלית, איטלקית, גרמנית או צרפתית. חברי הקהילה היוונית-אורתודוקסית חיו אורח חיים חילוני, וביקרו בכנסיות רק בחגים ובאירועים משפחתיים. 

רבים מהתושבים עבדו בשירותים ציבוריים בריטיים. בשכונה הוקמו קונסוליות רבות ביניהן קונסוליות לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, איטליה, בלגיה, פולין וצ'כוסלובקיה. 

חליל אל סכאכיני שגר בקטמון 

חליל אל סכאכיני שגר בקטמון 

קטמון במלחמת העצמאות:

במהלך מלחמת העצמאות שהתרחשה בין 1947–1948 ננטשה קטמון ברובה על ידי תושביה. כבר ב-10 בדצמבר 47 דווח על פינוי ערבים, ובתחילת ינואר  1948 דווח על סיוע בריטי לפינוי. קומץ התושבים היהודים של השכונה עזב במהלך השבועות הראשונים של המלחמה. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, יהודי השכונה עזבו מפחד או תחת הפחדה של הכוחות הערבים.

קטמון היתה שכונה ערבית ששכנה בין שתי שכונות יהודיות. בלילה שבין 5 ל-6 בינואר 1948 פוצצה ההגנה את מלון סמירמיס בקטמון, והרגה 24 או 26 בני אדם, עקב זיהויו השגוי ככל הנראה, של הבניין כמפקדת הנג'אדה (ארגון נוער צבאי ערבי). לאחר האירוע החלו ערבים רבים מתושבי קטמון להימלט – רובם היו נשים, ילדים וזקנים. רובם ברחו לעיר העתיקה וחלקם ברחו לחלק הדרומי של קטמון שהשתרע סביב הקונסוליה העיראקית, המוגנת על ידי הלגיון הערבי הירדני.

לעומתם, חלק מתושבי המעמד הבינוני מצאו מקלט בבית לחם. כאשר השלטונות הערביים ניסו לעצור את הבריחה, צעירים רבים שנמלטו לעיר העתיקה חזרו לקטמון. 

הלה אל-סקאקיני, בתו של המורה והמשורר הפלסטיני חליל אל-סקאקיני ותושבת קטמון, תיארה ביומנה כיצד תושבים מבוהלים נמלטו מבתיהם ולא נענו לפקודות ההישארות: 

"כל ערב הביא תערובת של תקווה וייאוש. במהלך ביקורים של לוחמים כמו אבו-דייה, המורל היה גבוה, אבל קול הפיצוצים והירי החזירו במהירות את הפחד ואי הוודאות. בסופו של דבר, למשפחת סקאקיני, יחד עם התושבים המעטים שנותרו, לא נותרה ברירה אלא לעזוב את קטמון כשההתקפות האחרונות התגברו והשכונה נפלה לשליטת כוחות ארגון 'ההגנה'".

במהלך המלחמה, תקפו הערבים ממנזר סן סימון היווני-אורתודוכסי בקטמון שהיה ממוקם בנקודה אסטרטגית המשקיפה על השכונות היהודיות.

באמצע אפריל הורתה ההנהגה היהודית על ביצוע מבצע יבוסי (מבצע הגנה שבוצע ע"י חטיבת הראל בין 22 לאפריל ל-4 למאי 1948). הסיבה מאחורי הפקודה הייתה דיווחים כוזבים על פינוי בריטי מהיר מהעיר ועל כך שהערבים מפעילים כוחות גדולים בעיר על מנת למלא את הוואקום שישאירו הבריטים.

בקרב על קטמון, שהתרכז סביב מנזר סן סימון, השתתפו רוב הלוחמים הערבים בעיר, לאחר שנקראו על ידי המיליציה המקומית, אך לוחמים מהכפרים הערביים הסמוכים סירבו לשלוח תמיכה בטענה שהם צריכים להגן על עצמם. 

מפקד הכוחות הערביים בשכונה, איברהים אבו-דייה, היה מהמפקדים הערבים הבולטים וזכה לכבוד עקב מעורבותו בקרב על שיירת נבי דניאל והקרב על שייח' ג'ראח. 

אנשיו היו מצוידים בנשק קל ובכלי רכב משוריינים תוצרת בית וכן בכאלה שנבזזו בקרב נבי דניאל. מולם עמדו הלוחמים היהודים של הגדוד הרביעי של חטיבת הראל, שהיו מותשים מהלחימה המתמדת בקרבות קודמים. 

במהלך הקרבות שני הצדדים סבלו מתשישות מוחלטת. הערבים קראו ללגיון הערבי הירדני שיתערב אך הוא סירב. כשהערבים ראו שלא תגיע תגבורת הם החליטו לעצור את התקפתם ונסוגו – בכך הם הניחו ליהודים להשתלט על השכונה.

התיישבות בבתים הערבים בקטמון כתוצאה ממלחמת העצמאות

חלק מכ-1,400 יהודים, שגורשו מהרובע היהודי בעיר העתיקה ע"י הלגיון הערבי הירדני לאחר שנפל לידיהם במלחמת העצמאות, התיישבו בבתים בקטמון, שננטשו על ידי בעליהם הערבים. וכן התיישבו בשכונה באופן זמני גם יהודים מקיבוצי מסדרון ירושלים. 

השכונה הנטושה, כמו גם שכונות ערביות אחרות שפונו, נבזזו על ידי היהודים שנעקרו משכונותיהם עקב המלחמה וכן ע"י חיילים ישראלים שנכנסו לבתים ערביים ריקים – תופעה שהשלטונות היהודיים לא הצליחו לעצור ולרב העלימו ממנה עין. 

את התופעה הזו גינה הפוליטיקאי הישראלי דב יוסף, מסיבות אתיות ומוסריות, כמו גם מסיבות מעשיות. הבוזזים לקחו גם מסגרות דלתות, חלונות, וברזים, שהקשו על העברת הפליטים למקום הראוי למגורים.

עולים יהודים ופקידי ממשל הצטרפו לפליטי העיר העתיקה והתיישבו בקטמון לאחר המלחמה. כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לגור בשכונה, חולקו הדירות ליחידות קטנות יותר. בבניינים שבהם התגוררה משפחה אחת, התיישבו שלוש או ארבע משפחות חדשות. 

שכונת טלביה ממבט אווירי בשנות ה-30 של המאה ה-20 

שכונת טלביה ממבט אווירי בשנות ה-30 של המאה ה-20 

על חיי היום יום בין התושבים היהודים והערבים של קטמון וטלביה

לפניכם מספר ציטוטים המתארים את חיי התושבים היהודים והערבים בשכונות קטמון וטלביה:

מהספר "The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited" מאת בני מוריס (2004):

"לפני מלחמת העצמאות ב-1948, שכונות קטמון וטלביה בירושלים היו קהילות תוססות עם תמהיל של תושבים יהודים וערבים. תושבי קטמון הערבים היו בעיקר אנשי מקצוע וסוחרים ממעמד הביניים, בעוד שטלביה נודעה בשל המשפחות היהודיות והאמידות שבה והיה ביניהן דו-קיום הרמוני.

עם זאת, הסכסוך המתגבר והפעולות הצבאיות שלאחר מכן הובילו לשינויים דרמטיים. עם התקדמות הכוחות היהודיים, משפחות ערביות רבות נאלצו לברוח מבתיהן, כשהן משאירות מאחור את חפציהן ואת שכונותיהן, שעליהן השתלטו במהירות תושבים יהודים חדשים".

מתוך הספר "נכבה 1948: עיונים היסטוריים ותעודות" מאת ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי:

"במהלך יולי 1948, משפחת אבו חמוד מקטמון נאלצה לעזוב את ביתה בשל התקדמות הכוחות היהודיים. הבית שהיה בבעלותם במשך דורות, הפך למוקד עימות צבאי. בעיצומו של הלילה, התפנו בני המשפחה עם מעט רכוש אישי, כשהם מותירים מאחוריהם את החפצים היקרים להם ביותר. מצב זה התאפיין בפחד מתמיד ובתחושת אובדן. אמו של עבדאללה אבו חמוד תיארה את ההלם והכאב שחשו כאשר נאלצו לעזוב את הבית האהוב שלהם ולהשאיר אותו מאחור, כשהם לא יודעים מתי יוכלו לחזור."

מתוך ספרו של תום שגב, "ימי הכלניות":

"במהלך יולי 1948, משפחת אבן ג'אני מטלביה חוותה את אחד הימים הקשים בחייהם. בהוראת הכוחות הצבאיים היהודיים, הם נאלצו לעזוב את הבית בו גרו שנים רבות. במהלך הפינוי, כשהם עוזבים את ביתם, הם ניסו לקחת איתם את הדברים החשובים ביותר, אך רבים מהחפצים נותרו מאחור. תהליך זה התאפיין בלחץ רב ובתחושת חוסר ודאות לגבי העתיד, כשהמשפחה עשתה דרכה לדרך לא נודעת תוך חוויות קשות של פיצול מהבית והקהילה."

מתוך הספר "The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited" מאת בני מוריס:

"הרגשה של אופטימיות שגויה היתה נפוצה בקרב תושבים ערביים שפונו מהשכונות קטמון וטלביה. רבים מהם חשבו שהעזיבה תהיה זמנית ושהם יחזרו לביתם בקרוב לאחר סיום הלחימה. התחושה הייתה שהתפנותם היא חלק מהמאבק הזמני, ותוך זמן קצר יחזרו לחיי היום-יום הרגילים שלהם."

 

 

תיאור אישי על קורותיהם של תושבים ערבים בקטמון במהלך מלחמת העצמאות ב-1948


יומנה של הלה א-סקאקיני בתו של חליל אל סכאכיני מספקת תיאור נוקב ואישי על קורותיהם של תושבים פלסטינים בקטמון במהלך מלחמת העצמאות ב-1948. הנה כמה קטעים מיומנה המתארים את התושבים המבוהלים הנמלטים מבתיהם:

1. 29 באפריל, 1948:
"אנשים היו מוכי פאניקה, נמלטו לכל הכיוונים, לא ידעו לאן ללכת. קולות הירי התקרבו יותר ויותר, והרגשתי כאילו כל השכונה במצור. שמענו את זעקות השכנים שלנו, ילדים צורחים, והנשים בוכות, משפחות רבות עזבו את בתיהם בלי שום דבר מלבד הבגדים על הגב, והותירו מאחור את כל מה שבבעלותן.

2. 30 באפריל, 1948:
"המצב הפך לבלתי נסבל. למרות הפקודות להישאר בבתים שלנו, החשש היה עצום. ראינו שחברים ושכנים מיהרו לארוז את מה שהם יכולים לסחוב ולצאת במהירות מהבתים שלהם. הרחובות התמלאו בתמהיל כאוטי של אנשים שמנסים להימלט מהכוחות המתקדמים זו הייתה סצנה של ייאוש וטרור מוחלט".

3. 1 במאי, 1948:
– "עד עכשיו, רוב תושבי קטמון ברחו. הפחד ממה שיבוא אחר כך היה גדול מכדי לשאת. הבית שלנו, שפעם היה מלא בצחוק וחיים, היה עכשיו שקט מפחיד. יכולתי לראות את הייסורים בביתו של אבי. כשהתכוננו לעזוב הוא ניסה להישאר חזק, אבל חוסר הוודאות של עתידנו הכביד על כולנו".

 

רקע פוליטי להגות ולפועלם של האישים שגרו בקטמון וטלביה ומשפיעים על המציאות שלנו עד היום

הרבה מהאישים שגרו לפני 1948 בשכונות קטמון וטלביה היו ממבשרי הלאומיות הפלסטינית, ביניהם: ח'ליל אל סכאכיני, אדוארד סעיד וחנא בשאראת. 

כדי להבין את הגותם ואת תפיסותיהם יש להבין איך התפתחה הלאומיות הערבית-פלסטינית לאורך השנים:

  1. תחילת ההתיישבות הציונית: גלי העלייה הציוניים הראשונים לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לעורר את התודעה הלאומית בקרב הפלסטינים, אשר חששו מאובדן אדמותיהם (שהחלו להימכר ע"י בעליהם הערבים למתיישבים היהודים) ומתרבותם המקומית.
  1. המלחמה העות'מאנית-איטלקית (1911-1912): התחזקות המודעות הלאומית הערבית: המלחמה תרמה להתחזקות המודעות הלאומית בקרב הערבים, כולל הפלסטינים, שהחלו לראות את עצמם כחלק מהמאבק הלאומי הערבי הכולל.
  2. הצהרת בלפור (1917): הצהרת בלפור, שבה הבטיחה ממשלת בריטניה את תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עוררה זעם והתנגדות בקרב הפלסטינים וחיזקה את תחושת הצורך שלהם לקדם את רעיונם הלאומי.
  3. הסכמי סייקס-פיקו (1916): ההסכמים הסודיים בין בריטניה לצרפת לחלוקת המזרח התיכון חיזקו את התחושה שהמעצמות המערביות מתעלמות מהשאיפות הלאומיות של הערבים בכלל והפלסטינים בפרט.
  1. כשלון פייסל בועידת ורסאי (1919): כישלונו של פייסל להשיג הכרה במדינה ערבית עצמאית הוביל לאכזבה עמוקה בקרב הפלסטינים והגביר את נחישותם לקדם את רעיונם הלאומי בעצמם.
  2. הקונגרסים הערביים הפלסטיניים בשנות ה-20 של המאה ה-20: סדרת כינוסים וועידות של המנהיגות הפלסטינית, שהחלה בקונגרס הערבי הפלסטיני הראשון בשנת 1919, ניסתה לארגן את המאבק הפלסטיני למען עצמאות ולהגנה על הזכויות הלאומיות. 
  3. הקמת האגודות המוסלמיות-נוצריות: אגודות אלו קידמו את הרעיון של אחדות פלסטינית והעלו דרישות לזכויות לאומיות ולהתנגדות להתיישבות היהודית.
  4. מיתוס עז א-דין אל-קסאם שנחשב למעשה הלאומן הפלסטיני הערבי הראשון שנלחם למען אידיאולוגיה ונהרג בקרב מול הבריטים באזור השומרון ב-1935 – להרחבה בקישור 
  5. המרד הערבי הגדול (1936-1939) המרד נבע מהתנגדות למדיניות הבריטית בארץ ישראל, לעלייה ולהתיישבות היהודית. המרד סימן את אחד הביטויים החשובים של המאבק הלאומי הפלסטיני והגביר את ההבנה בקרב הפלסטינים על הצורך באחדות ובמאבק משותף להקמת מדינה עצמאית.
  6. הספר הלבן של 1939: לאחר המרד הערבי, פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן שהגביל את העלייה היהודית והבטיח עצמאות למדינה פלסטינית תוך 10 שנים. אמנם הספר הלבן לא מומש בפועל, אך הוא היווה הכרה ראשונית מצד הבריטים בלגיטימיות של השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.